<h1>עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ הלכ' שליחות פ"א</h1>
<h2>דף מא:</h2>
אין הגוי נעשה שליח לדבר מן הדברים שבעולם. ואין ישראל נעשה שליח לגוי לדבר מן הדברים. שנאמר [במדבר י"ח] תרימו גם אתם, מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. והוא הדין לכל התורה כולה. ומה משלחכם בני ברית אף בכל התורה כלה המשלח בן ברית.
עושה אדם שליח, איש או אשה ואפילו אשת איש, ועבד ושפחה, הואיל והן בני דעת וישנן במקצת מצות נעשו שלוחין במשא ומתן. אבל שאינן בני דעת, והן חרש, שוטה, קטן או קטנה, אין נעשין שלוחין ולא עושין שליח. לפיכך השולח בנו קטן אצל חנווני ומדד לו באיסר שמן ונתן לו האיסר ואבד השמן והאיסר, החנווני חייב לשלם, שלא שלחו אלא להודיעו ולא היה לו לשלח אלא עם בן דעת. וכן כל כזה. ואם פירש ואמר, שלח לי עם הקטן, פטור.
<h2>דף מב:</h2>
האומר לשלוחו צא ומכור לי או קנה הקרקע או מטלטלין, יעשה שליחותו ומוכר ולוקח וכל מעשיו קיימין. ואין העושה שליח צריך קניין ולא עדים, אם לא לגלות הדבר שלא יכפור אחד מהם, ואין צריך רק אמירה בלבד בינו לבין חבירו. שליח שעבר על דברי משלחו לא עשה כלום. וכן אם טעה בכל שהו בקרקע או במטלטלין חוזר, שהרי אומר לו לתקן שלחתיך ולא לעות. ולא אמרו שעבדים ושטרות וקרקע אין בהן אונאה ומטלטלין צריך אונאת שתות, רק למוכר שלו או קונה לעצמו, אבל השליח שטעה בכולן בכל שהוא חוזר. נתן מעות לשלוחו לקנות לו קרקע וקנה לו של[א] באחריות הרי זה עוות והשליח לוקחה לעצמו שלא באחריות כמו שעשה וחוזר ומכרה למשלח באחריות, הואיל וקנה אותה במעותיו והאחריות על השליח. וכן כל כיוצא בזה. לפיכך אם התנה עליו שעשהו שליח לתקן ולעות, אפילו מכר לו שוה מאה בדינר או לקח לו שוה דינר במאה לא יכול לחזור בו וחייב המשלח ליתן לו כפי התנאי.
לכל הדברים שלוחו של אדם כמותו חוץ מדבר עבירה, שדברי הרב ודברי התלמיד לדברי מי שומעין. ואם אמר לחבירו צא וגנוב לי, פטור המשלח מכפל.
<h2>דף מג:</h2>
לוי שבא בשליחות ראובן ולקח חמשים, ובא ראובן ואמר לא שלחתיו ליקח אלא עשרים ועשרים בלבד הביא לי, ישבע ראובן שלא שלחו ליקח אלא עשרים ועשרים הביא לו, כדין מודה מקצת, ולוי נשבע היסת שהחמשים שנתת לי נתתי לראובן וישלם שמעון מביתו אם חייב לראובן. וכן כל כיוצא בזה.
השולח ממון שבידו ביד שלוחו ואמר לו הולך ממון זה לפלוני שאני חייב לו, והלך ונתן לו שלא בעדים, השליח אומר נתתי ובעל חוב או הפועל אומר לא לקחתי, והרי שלשתן עומדין, השליח נשבע היסת [שנתן, ובעל חוב נשבע] שלא לקח וישלם הלה לבעל חובו או לפועל או לבעל הפקדון. ואפילו היו שלוחין שנים (ו)אין עדותן מועלת, מפני שהן נוגעין בעדותן, שהרי חייבין להשבע היסת. בד"א כשהשליח מכחיש בעל חוב והרי שלשתן עומדין, אבל אם בא שליח ואמר, נתתי כמה שאמרת לי, לא יכול להשביעו היסת שעשה שליחותו, שהרי אין שם טוען עליו טענת ודאי שלא נעשה שליחותו. וכן אם מתו השלוחין או הלכו להן למדינת הים ובא בעל חוב לתבוע, הלוה לא יכול להשביעו היסת שלא פרעו השליח, שהרי אין כאן מי שטוען עליו טענת ודאי שלקח, אלא מחרים הלוה חרם סתם ומשלם החוב שעליו. וכן כל כיוצא בזה. פרק האיש פסקינן הלכה דשליח נעשה עד בכל דבר.
